גזר דין בתיק ת"פ 39195-09-13

האישום וההרשעה

1.         ביום 1.10.2013 הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בכתב האישום המתוקן, בעבירות של התפרצות למקום מגורים כדי לבצע עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977, (להלן: " חוק העונשין") וגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

2.         בהתאם לכתב האישום המתוקן, בתאריך 19.9.2013 בשעה שאינה ידועה במדויק, אך בין השעות 22:30 - 7:20, התפרץ הנאשם לחדר באכסניית "סנפיר" באילת, בכך שפתח את הדלת באמצעות מפתח "מאסטר" שהיה ברשותו ונטל מהמקום 47 ש"ח מתוך ארנקה של המתלוננת, שהתגוררה בחדר.

טיעוני הצדדים לעונש

3.         ב"כ המאשימה, עו"ד אלפסי, עמד על חומרת מעשיו של הנאשם וטען כי הנאשם פגע בערכי ההגנה על רכוש הזולת, פרטיותו ושלוותו. התובע ציין כי המדובר בעבירות רכוש מהחמורות שבספר החוקים והפנה לעונשים המרביים שנקבעו לצידן. עם זאת, הסכים התובע כי נסיבות ביצוע העבירות אינו ברף גבוה, היות והנאשם עשה שימוש במפתח כדי לפרוץ לחדר ושללו עמד על סכום של עשרות שקלים בלבד. התובע נתן דעתו גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו הצעיר, הודאתו במיוחס לו בכתב האישום שתוקן לקולא ללא צורך בשמיעת ראיות, לקיחת האחריות למעשיו וציין כי לנאשם הרשעות קודמות, כאשר לחובתו הרשעה בעבירה רלוונטית משנת 2002.

התובע הפנה לתסקיר שירות המבחן בו הומלץ להסתפק בעונש מרתיע בדרך של מאסר מותנה, אך סבר כי יש להשית על הנאשם עונש מוחשי מאחורי סורג ובריח.

התביעה הפנתה לאסמכתאות משפטיות וטענה למתחם ענישה שבין 12 לבין 24 חודשי מאסר ביחס לעבירות ההתפרצות והגניבה ועתרה להטיל על הנאשם עונש ברף הנמוך של המתחם, בדרך של ענישה הכוללת מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס כספי, פיצוי והתחייבות.

4.         ב"כ הנאשם, עו"ד לוי, סבר כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על הנאשם מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת. הסנגור הדגיש כי הנאשם קיבל אחריות למעשיו ולפגיעתו במתלוננת.

            באשר לנסיבות ביצוע העבירה, טען הסנגור כי לא היה כאן תכנון מוקדם או תחכום בביצוע העבירה ואף לא הייתה כוונה לבצע עבירת רכוש גרידא. נטען כי הנאשם עשה שימוש במפתח המאסטר שניתן לו כדי להיכנס לחדרו ולא השיגו בדרכים לא כשרות. נטען כי הנאשם הכיר את המתלוננת שהתגוררה במגורי עובדים עמו, ובשל תחושות מרמור מהתנהגותה של המתלוננת, רצה להתנקם בה ולכן נכנס לחדרה וגנב 47 ש"ח. נטען כי הנאשם היה שיכור בעת המעשה. הסנגור טען כי אין מדובר במקרה התפרצות "קלאסי" בו פורץ אדם באישון לילה לבתי מגורים כדי לגנוב.

הסנגור טען כי הנאשם חש בושה על מעשיו ומצר על שעשה. הסנגור הפנה לערכת שירות המבחן לפיה המדובר באירוע חד פעמי ולא צפויים אירועים דומים בעתיד. הסנגור הדגיש כי מאז 2004 לא ביצע הנאשם כל עבירה אחרת מלבד אירוע כתב האישום וכי לנאשם מוטיבציה לעבוד ולנהל אורח חיים נורמטיבי.

5.         הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, הביע צער ובושה על מעשיו, מסר כי לא הייתה לו כוונה לפגוע וכי פעל מתוך חוסר מחשבה. הנאשם מסר כי נאלץ לסרב להצעות עבודה בשל תנאי מעצר הבית הלילי שהוטלו עליו.

דיון והכרעה

6.         תיקון 113 לחוק העונשין שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" התווה את עקרון ההלימה כעיקרון מנחה בענישה לפיו נדרש יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (ס' 40ב לחוק העונשין).

מלאכת גזירת הדין מורכבת משלושה שלבים עיקריים:

תחילה, אקבע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, על בסיס שיקולים נורמטיביים ואובייקטיבים, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך זה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין (סעיף 40ג לחוק העונשין);

לאחר מכן, אבחן האם ראוי לחרוג מן המתחם לקולא בשל שיקולי שיקום (סעיף 40ד לחוק העונשין) או לחומרא בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ה לחוק העונשין);

לבסוף, אקבע את העונש המתאים שיושת על הנאשם, בהתחשב בצורך בהרתעת הנאשם (סעיף40ו לחוק העונשין), בצורך בהרתעת הרבים (סעיף40ז לחוק העונשין) ובנסיבותיו האישיות של הנאשם שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק העונשין), כמו גם בנסיבות אחרות ככל שתמצאנה רלוונטיות (סעיף 40יב לחוק העונשין).

[ראו: ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.7.2013); ע"פ 1903/13 עיאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.7.2013); ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5.6.2013)].

מתחם העונש ההולם